פרשת השבוע מתחילה באיסור הטומאה לכוהנים – נבחרי העם המשרתים את אלוקים במשכן ובמקדש – עליהם נאסר המגע במת והשהייה בקרבתו או תחת קורת גג בו נמצא.
איסור זה נכתב בתורה בלשון כפולה. "וידבר אלוקים אל משה, אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". מכפילות זו – "אמור אל הכוהנים" "ואמרת אליהם" – למדו חכמי ישראל בתלמוד שהאיסור אינו רק לכוהנים עצמם – שישמרו על עצמם מן הטומאה, אלא גם שעליהם להזהיר ולחנך את בניהם שלא יטמאו.
כל אדם מחויב להשפיע על סביבתו, לשפר ולהצעיד קדימה את מה שביכולתו לשפר ולקדם. וכשמדובר בחינוך ילד שהביא לעולם – חיוב זה מקבל משנה תוקף. זהו חיוב מוסרי ויהודי. מישהו צריך לטפח אותו ולדאוג לו לערכים מוצקים ולאורח חיים בריא.
אך למרות זאת, רק בשלושה איסורים בלבד מאיסורי התורה מוזכר גם חינוכם של הבנים ושל אחרים באיסור ההוא. באיסור הטומאה לכוהנים. באיסור אכילת ושתיית דם. באיסור אכילת שקצים ורמשים.
חינוך בפרט והשפעה בכלל, איננו דבר קל. היא משימה מאתגרת. היא מלאכה ארוכה ומליאת מהמורות וקשיים. לכל אדם שרוצה להשפיע על סביבתו או לחנך את בנו או את עצמו, יש גם – מפעם לפעם – רפיון ידיים. ייאוש. לפעמים זה אף נראה קשה מידי או לא בר ביצוע ואין בכלל מה לנסות לחנך.
רגש כזה של ייאוש יכול להציף את הלב בשלושה מצבים. שלושת האיסורים הנזכרים לעיל הם הדוגמאות למצבים אלו שבהם יכול האדם להגיע לרפיון ידיים ולכן התורה מזכירה דווקא בהם על חינוך האחרים, להורות שגם בהם החינוך נדרש וניתן לשיפור.
המצב הראשון הוא כאשר המושפע או המודרך התדרדר לשפל המדרגה. הוא מתנהג כאחד האנשים המושחתים ביותר. חייו סובבים סביב דברים גסים ונחותים. מצב כזה נראה אבוד וחסר סיכוי. מצב שלא ניתן להשפעה ולשיפור.
אכילת שקצים ורמשים הוא דוגמא למצב כזה. טבעו של אדם מן השורה שהוא סולד מאכילתם. אדם האוכל מהם מראה על שפלות מצבו – הוא הדרדר עד כדי אכילת שקצים ורמשים. מצבו נראה קשה ובלתי ניתן להשפעה. לכן, כאשר אוסר אלוקים את אכילתם, מזכיר גם את ההשפעה על אחרים וחינוכם, להורות, שגם אדם נחות שצריך לאסור עליו דבר כזה – ניתן לחנך ולשפר.
המצב השני הוא שהמושפע או המחונך עשה דבר מסוים כבר פעמים רבות. זה כבר הפך להיות חלק משגרת חייו, מן הספונטאניות שלו עד כדי כך שהוא אפילו כבר לא יכול בלי זה. זה נראה דבר שלא ניתן לשינוי, שחבל על המאמץ.
דוגמא לכך היא שתיית דם. בדורות ההם, שתיית דם הייתה תופעה שגרתית ונפוצה. ההיגיון שעמד מאחורי הדבר היה, שכיון שמאכל שאדם אוכל הופך בסוף להיות לדם וכך האדם חי ומתקיים, כדאי יותר לשתות מלכתחילה דם. גם העם היהודי כחלק מן האנושות כולה, היה רגיל ושטוף בשתיית דם. זוהי הסיבה לכך שגם פה, באיסור שתיית הדם, מזכיר אלוקים על החינוך וההשפעה. כי גם תופעה כזו של רגילות ותיקה, שנראה שאין תקווה, מחויבת בחינוך וניתן לשפרה ולשנותה.
המצב השלישי הוא כאשר מנסים להשפיע על אדם דבר על-שכלי כמו רעיון של אמונה או מיסטיקה וכדומה. משהו שלא כל כך מובן בשכל אנושי. זה נראה כמשימה כמעט בלתי אפשרית כשמדובר באדם שחושב שצריך להבין כל דבר.
הדוגמא לכך הוא טומאה וטהרה. הטומאה והטהרה הינם על-שכליים ולא ניתן כל כך להבינם בשכל אדם. הטמא, הוא אדם רגיל בדיוק כמו קודם. הוא לא השתנה כלל לא בגופו ולא בנפשו. זה נראה כדבר מיסטי ובלתי מציאותי. גם הטהרה נראית כך. הטבילה במים – המהווה דרך יחידה לטהרה – לא מנקה כלל את גופו של האדם. לפעמים זה אף להיפך. לכן אלוקים מזכיר גם בקשר לטומאת הכוהנים את החינוך והעברת הידע והאיסור גם לאחרים – כדי להורות שגם אותם ניתן להנחיל ולהעביר.
כי כל דבר ניתן לשיפור. אין דבר אבוד. כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן.

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שישי, 30 באפריל, 2010 בשעה 7:10 תחת הקטגוריות ויקרא. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.