בואו נדמיין לעצמנו יהודי מתקופתו של משה רבינו שקם לתחייה. הוא, ששמע את התורה ממלמדה הראשון והמקורי, לא יכיר אותה, כמעט, היום. כל דבר שלישי שבזמנו היה מותר – היום אסור.
מה באמת קרה לנו? מדוע רבים הם האיסורים שנוספו לתורה מאז קבלתה בהר סיני? למה חכמי ישראל לאורך ההיסטוריה הוסיפו חומרות ואיסורים רבים על התורה ה'מקורית'?
האיסורים הרבים שנוספו במשך הדורות הם רובם ככולם סייגים. הם הרחבת גבולות האיסורים שאסר אלוקים, כדי שהאדם לא יעבור על האיסורים ה'מקוריים' וה'אורגינאליים'. כאשר אדם נעצר מטרים ספורים לפני המקום – אל המקום עצמו הוא בודאי שלא יבא.
בימי קדם – החל מימיו של משה רבינו, תקופת הבית והלאה – לא היה צורך בסייגים אלו. אז, העולם היה עדין וקדוש יותר. הוא היה הרבה פחות חומרי ומגושם ממה שהוא כיום. הפיתויים שבו היו פחותים לאין ערוך מן הפיתויים הצצים בכל פינה בימינו אלו. בתקופות כאלו אין כל צורך בסייגים. האדם יכול לעמוד בדברים שנאסרו עליו. אך ככל שעברו השנים – לאורך ההיסטוריה כולה – והחומריות התגשמה והתעצמה, נעשה קשה יותר לשמור על המעמד הרוחני הנדרש ונעשה צורך להוסיף בגבולות ובחומרות, כדי לשמר את האדם מן האיסורים עצמם. וכך, גם אם ימעד ויפר את התוספות – לאיסור ה'אורגינאלי' לא יגיע.
משום כך גם נוספים בכל דור איסורים חדשים. כי העולם נעשה רק גס ומגושם יותר והתענוגים והפיתויים שבתוכו רק הולכים ומכפילים את עצמם.
באחת מפרשיות השבוע, מטות, ישנו דיון אודות הנדרים. הנדר הינו איסור שהאדם מטיל על עצמו מבחירתו החופשית למרות שמצד עצמו אין הוא אסור כלל.
במקורות מסוימים משבחים חכמי ישראל את הנדר, אך במקורות אחרים הם נוזפים בנודר האוסר על עצמו דברים נוספים על מה שאסרה עליו התורה.
כי השאלה היא לשם מה נדר האדם את נדרו. אם הוא לשם סייג, לצורך הגבלה אישית כדי למנוע מעצמו לבא למחוזות אסורים – הנדר הוא חיובי. כי הוא הוא זה השומר עליו ומונע ממנו לעשות את האסור עליו. אך אם נדרו הוא לשם כוונה אחרת, לשם פרישות נזירית מתענוגים מסוימים – היא אסורה בהחלט.
גם בעולמו הערכי-מוסרי של אדם מן השורה צריכים לבא מידי פעם גבולות חדשים. די אם נתבונן בשנות חייה הלא ארוכות של המדינה כדי להכיר בכך שישנה נסיגה בערכים ובחיי המוסר. דברים שבשנות חייה הראשונות של המדינה היו בושה וכלימה נהפכו היום לגאוות הכול. היום – ביחס לימים ההם – אבדה האידיאולוגיה ואבדו הערכים והמוסר. בימים כאלו על האדם לשמר את עצמו ולהוסיף ככל שביכולתו בערכים אלו גם במחוזות שלא היו נדרשים בימים אחרים.