בפרשתנו מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך", אחד הציוויים החשובים ביותר בתורה, אודותיו אמר רבי עקיבא, מגדולי החכמים, "זה כלל גדול בתורה".
אהבת ישראל – אהבת הזולת, אמנם הינו חיוב אנושי ממדרגה ראשונה בהיותו חומר מאחד כל חברה אנושית מתוקנת שללא אהבה זו וללא התחשבות בצרכיו ורגשותיו של השני היו חייה הופכים לאגואיסטיים וחשדניים, אך בד בבד הוא לכאורה לא מובן.
כיצד ניתן לצוות על אדם לפתח רגשות אהבה לזולתו? רגשות לכאורה, – ואהבה בתוכם – אינם נתונים לשליטתו של האדם. הוא אינו יכול להחליט להרגיש סתם כך אהבה למישהו. זה לא ישפיע על רגשותיו שאינם תלויים כלל בהחלטותיו. כיצד אם כן ניתן לחייב בן אדם דבר שאינו בשליטתו ואינו נתון לרצונו?
נפשו של האדם מורכבת, באופן כללי, משני חלקים מרכזיים: שכלו ורגשותיו. הסדר בכוחות נפש אלו – כפי שיצר אותם אלוקים – הינו שהרגש הוא תוצר של השכל, וכדי ליצור רגש עליו להשתמש בשכל ובמחשבה. רגש נוצר אך ורק על ידי מחשבה והתבוננות שכלית ארוכה החוזרת ונשנית בדבר שאליו נוצר את הרגש. כאשר אדם מתבונן בדבר שלפניו וחושב הרבה על טובו ועל התועלת שתהיה לו ממנו הוא ייצור רגש אהבה אל הדבר ההוא. וכמו כן כאשר חושב הרבה על הרוע של הדבר שלפניו ועד כמה הוא מזיק – הוא יפתח רגש של שנאה ויראה כלפיו.
אין רגש שבא לבד. אין כזה דבר 'אהבה ממבט ראשון'. זוהי אהבה חיצונית, שטחית ואנכית ואינה אהבת אמת לאמיתתה. אהבה אמיתית, וכן כל רגש אמיתי, בא רק על ידי מחשבה רבה של האדם.
זהו גם הציווי של אלוקים "ואהבת לרעך כמוך". על האדם לסגל לעצמו דפוסי חשיבה אופטימיים-חיוביים בהסתכלותו על בני אדם, כך יראה תמיד רק את הטוב ואת המעלות שבזולתו ורק בצורה כזו ייוצר גם רגש אהבה אמיתי כלפיו.
מעבר לקיום מצוות האלוקים שבדבר, חשיבה כזו אף תעניק לו אופטימיות ויופי בחייו. הוא ירגיש טוב ובטוח בחברתם של בני אדם ואף הם ייהנו מחברתו ואמונו.