שבע עשרה שנה לאחר שירד למצרים, שכב שם יעקב על ערש דווי. בנו יוסף, ככל בני האדם, רצה שאביו יברך את מנשה ואפרים בניו לפני מותו. כשגבר החולי על אביו הביא אותם יוסף לפניו כדי שיזכו לברכתו.
יוסף לקח את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו. הוא קירב אותם כך אל אביו כדי שמנשה, הגדול מביניהם, הנמצא בשמאלו, יהיה בימינו של יעקב, ואפרים, הקטן, הנמצא בימינו, יהיה לשמאלו של יעקב. – כדרך שני בני אדם שעומדים זה מול זה שימינו של האחד הוא שמאלו של האחר ולהיפך.
יעקב, שהספיק כבר להכיר את נכדיו ואת תאריכי לידתם, הניח את ימינו על ראשו של אפרים – הקטן, ואת שמאלו על ראשו של מנשה – הגדול. הוא הסביר ליוסף ההמום כי זרעו של אפרים, הקטן, יגדל יותר מאשר של אחיו הגדול.
כמו מכל סיפורי התנ"ך, גם ממאורע זה צריך להפיק לקחים ומסרים לחיינו האישיים ואף לאנושות כולה.
לכול אדם יש מעלות וחסרונות. יש כאלו שמעלותיהם גוברות ורבות על חסרונותיהם ויש כאלו שגם להיפך. לזולת יש את הבחירה במה להתמקד מתכונותיו של העומד מולו. טבעו של האדם, האנכי וצר העין, לראות בעיקר את חסרונותיו של זולתו. כבר ברגע שבו הוא מתחיל לבנות את מערכת ההיכרות עם הידיד החדש שלפניו הוא בקיא ברשימת החסרונות הבלתי נגמרת של הניצב לפניו. את מעלותיו הוא רואה בעין חלשה יותר. הם מעומעמים במידת מה ליד חסרונותיו הברוכות.
יד ימין היא החזקה בין ידיו של האדם. היא מסמלת את הכוח ואת העוצמה הרבה מעבר לשכנתה משמאל, החלשה. לאורך ההיסטוריה, תמיד היה הימין מסמל את החוזק ואת הגבורה.
כמה סמלי, אם כן, שכאשר נפגשים שני בני אדם, ידו הימנית של האחד, החזקה, מול צידו השמאלי של האחר, ולהיפך. כי המבט העיקרי, ההסתכלות החזקה ומשאירת הרושם של האדם, היא בצידו השמאלי, בחסרונותיו, של זולתו. על צידו הימני, על מעלותיו, הוא משקיף בחולשה, בעין עצלה. לא זה מה שבולט מול עיניו כשהוא סוקר את תכונותיו של חברו.
יעקב, בשיכול ידיו, מלמד את בנו ונכדיו ובעצם אותנו כולנו, להתמקד תמיד במעלותיו של השני. להניח את צד הימין שלנו – את עיקר מבטנו, על צידו הימני – על מעלותיו של העומד מולנו. שנסתכל על החסרונות והחולשות שלו רק בצדנו השמאלי. שנראה אותם בצורה חלשה, באופן מעומעם עד כדי התעלמות מוחלטת כמעט.
מבט כזה, יוצר יחס טוב אל הזולת הרבה יותר אפילו מראיה אובייקטיבית רגילה. השקפתנו על האדם שלפנינו היא בדרך כלל סובייקטיבית. היא לא מושפעת תמיד רק מנתוניו הוא, היא לא מושפעת רק מהאדם כשלעצמו – האם מעלותיו רבות או חסרונותיו – אלא, בעיקר, מן האופן בו אנו רואים אותו. מן הצורה שבו אנו בוחרים להביט על נפשו של העומד מולנו. פעמים רבות אנו רואים באור שלילי גם אדם טוב, מוכשר ומוצלח רק בגלל סיבות אישיות שמשפיעות על ההשקפה שלנו והופכות אותה לסובייקטיבית. אך גם אם יבחן האדם כול דבר בעיניים אובייקטיביות, לא יוכל להסתכל על אדם רע ולראותו כטוב. – הוא אדם מושחת ורע מעללים. לא ניתן למבט לשנות את המציאות. בלתי אפשרי שמבט – אפילו האובייקטיבי ביותר – ישפר את המקור אותו הוא רואה. אך המבט על הזולת כפי שנלמד מהנהגתו של יעקב, מראה את הזולת הרבה יותר טוב. הוא אפילו מעוות במעט, כביכול, את נתוני המקור. הוא מבליט את מעלותיו של השני – קטנות ככול שיהיו ומעמעם את חסרונותיו – גדולים ככול שיהיו.
זהו שינוי של צורת חשיבה. זה קשה, אך אפשרי ומוכרח. כך גם הכול נראה יפה ומוצלח יותר וכך גם נשפיע על הכול שאכן יהיה יפה יותר ומוצלח יותר.