בפרשת השבוע מוזכרת בחירת העם ללכת בדרכיו של אלוקים שלפרשנותם של חכמי ישראל היא ההנהגה כפי הנהגתו. – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון", וכך אף בכל דרכיו ומידותיו של אלוקים.
משימה זו נראית לעיתים כבלתי אפשרית וכלא ישימה. מילא בדברים כגון אלו שהזכירו החכמים במפורש – ניתן אכן ללכת בעקבותיו, אך מה עם הכישרון הבלעדי של אלוקים להחיות מתים? כיצד יכול האדם המצוי ללכת בדרך זו ולהוציא פגרי מתים מעפר?
אלא, שמת כפשוטו הוא החסר רוח חיים והמוטל דומם, אך יש גם מת בשם המושאל. אלו בני אדם שמסתובבים בינינו ומתנהגים כמונו אך ניתן לכנותם מתים. הם חסרי תנועה ומוטיבציה ואין להם טיפת חדווה ושמחת חיים. חייהם אינם חיים.
מתים ממש אכן אין בכוחנו להחיות, אך 'מתים' כאלו אנו מצווים להחיות. יש בידינו להועיל להם ולתת להם קצת שמחה וחדווה בחייהם. יש לנו את היכולת לומר להם מילה טובה או לחייך לעברם ובכך לעודד את רוחם השפופה. בכך נדמה לאלוקים ונצעד בדרכיו כמחיי מתים.
המוות, כשם מושאל, מתאים אף לתחום נוסף וגם בו בידינו 'להחיות מתים'.
יהודי שונה במהותו ממי שאינו. יש לו נשמה אלוקית, נשמה שיש לה עולם מושגים ורצונות משלה. היא חיה ב'ליגה' אחרת למרי מאיתנו ואינה משדרת על ה'גל' שלנו. היא נשמה שלא מעניין אותה הפריימריז בקדימה וגם לא קריסת ליהמן ברדרס אלא כל כולה הוא רוחניות וקדושה. כך היא נוצרה קודם ירידתה לגופו של האדם וכך היא עד עצם היום הזה.
תפקידו המרכזי של האדם עלי אדמות הוא לתת לה להתבטאות כמה שיותר בחיי היומיום שלו, במעשים, במחשבות ובדיבורים שלו. וככל שהיא באה יותר לידי ביטוי היא מרגישה חופשייה יותר ומאושרת יותר.
אנשים רבים בחברה בה אנו חיים אינם מודעים לזו שבתוכם. הם לא נותנים לה כלל את הדרור המגיע לה והיא שורה בגופם כ'מתה', ללא תזוזה ורוח חיים. היא כמו לא חיה ואינה מתפקדת.
אחת מ'תחיות המתים' הגדולות שבידינו לחולל היא תחיית נשמתו של אדם כזה. בכל דבר יהודי בו אנו משפיעים על ידידנו אנו מעוררים את נשמתו, נותנים לה אוויר לנשימה ומחיים אותה.
עם דמדומי השנה הנוכחית, בטרום השנה הבאה עלינו לטובה, למה שלא נתחיל להחיות מתים? זכות העזרה לנזקק לחג, המילה הטובה לנצרך והמעשה הטוב שעושה בזכותנו החבר תעמוד לנו בודאי לשנה טובה ומתוקה.