כולנו מכירים את סיפור חטא העגל ואת תוצאותיו העגומות. לאחר שבירתם של הלוחות הראשונים, עלה משה פעם נוספת להר סיני כדי לקבל את הלוחות השניים. כשנבנה המשכן הונחו הלוחות הללו במשכן ומילאו את חללו הריק של הארון – הבכיר והמרכזי שבכלי המשכן. לצידם עמדו שם, משום מה, גם שברי הלוחות הראשונים.
מדוע נארזו שברי הלוחות בארון למזכרת? מה הייתה התועלת להחיות את הסממן המזכיר את הטעות הגדולה של חטא העגל? למה להעכיר לנצח את האווירה המיוחדת ששרתה במחנה ישראל עם ההיסטוריה המפוקפקת שלהם, ובכלל, מדוע לנער צלקות חבויות ולהוציאן לעד לאור עולם?
פתגם עתיק אומר: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". זה נשמע אכזרי וסדיסטי למדי, אך זה אכן כך. השאלה היא בסך הכל ביחס למה.
לראות אדם שטוב לו, לראות אדם מאושר שיש לו את כל חלומותיו ומשאלותיו – זה עושה טוב ומחמם את הלב. הלוואי שיהיה כך אצל כל בני האדם עלי אדמות. אך למרות זאת, משהו מועיל קורה לבני אדם כאשר ליבם שבור מעט בקרבם.
אדם זחוח ושאנן, מפסיד הרבה מיכולותיו בחיים. הוא כל כך בטוח בעצמו, בהשקפת עולמו ובדעותיו, עד שלא ניתן להחדיר לראשו ולמחשבותיו דברים מרוממים ונעלים מעט יותר. הוא סגור בתוך עצמו ואינו יכול לראות ולהרגיש דבר שחוץ ממנו. הוא אטום מתחושות עדינות של רגישות לצרת אדם זר או של קדושה ורוחנית. לא ניתן להבקיע את חומת השריון העבה בו עטף את עצמו.
רק אדם שחווה על בשרו מעט מן הקשיים של החיים, רק אדם שיודע מהן אכזבות, מאבקים או, לא עלינו, אבל ומחלות – יכול להבין ולהרגיש דברים עדינים יותר ומרוממים יותר. רק ה'סריטה' העדינה בנפש פותחת את תחושות ליבו לעבר העולם שחוץ ממנו. רק הסדק שהיא יוצרת בתוכו יכולה לגרום לרגשות של קדושה או למחשבות של אמונה לחלחל פנימה.
משום כך ליוו שברי הלוחות הראשונים את העם לכל מקום.
הלוחות השניים, השלמים – סימלו את התורה. התורה היא תורתו של אלוקים האין סופי. גם התורה, כיוצרה, היא אין סופית. כבר התבטא עליה אחד מן התנאים – הפוך בה והפוך בה שהכול בתוכה. יש בה גם עומקים רבים וסודות נשגבים. אך כדי להשיג ולהפנים את רזיה וסודותיה, כדי לקלוט את עומקה של התורה ואת קדושתה – צריך גם את שיברון הלב. צריך לפתוח פתח שדרכו יחלחלו התורה וקדושתה. זה מה שסימלו וביטאו הלוחות השבורים – את ההכנה החשובה ביותר לקליטת התורה.
אך למען האמת, ניתן להגיע לכל זה גם בדרכים ורודים יותר ובאופנים אופטימיים ומאושרים יותר.
אחד מהם הוא המחשבה. בכוחה של מחשבה בלתי פוסקת לשנות את האדם ולהבקיע את חומות האדישות הטבעית שבתוכו. בכוחה להחדיר פנימה אל תוך האדם גם את העולם שמבחוץ, גם את האדם האחר וגם את האלוקים.
