מבט קצר בקורות החיים של משה רבינו מגלה אישיות מרתקת ובעלת יכולות מיוחדות. עיון קל אף יראה את עוצמת גדולתו והשפעתו על העם ועל 'קשריו' החמים עם אלוקים.
לאור זאת, מפתיעה מעט הצהרתה המיוחדת והנדירה של התורה אודות משה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". – משה, האיש המיוחד הזה, מוכתר על ידה כאיש העניו ביותר עלי אדמות.
איך יכול להיות שהאדם שהנהיג את העם בצורה מופלאה כל כך במצרים ובמדבר, מי שקיבל את לוחות הברית מאלוקים ואף למד ממנו בעצמו את התורה כולה – יהיה עניו גדול, ועוד "מכל האדם אשר על פני האדמה"? אדם שיש לו כל כך הרבה מעלות, איך יהיה עניו יותר מאדם פשוט וחסר מעש?!
הענווה, תכונה פשוטה והכרחית, היא אחת התכונות החסרות אצל מנהיגים רבים בני ימינו. הם יכולים להיות אנשים טובים ונחמדים ולעזור לכל אדם, עד לרגע בו הם עולים לגדולה אז הם כמו הופכים לבני אדם חדשים, מורמים מעם, ושוכחים מאחרים ומצרותיהם. הם מרגישים עליונות ושליטה, והתעסקות עם המון העם נתפסת כהשפלה עבורם.
האם זה נכון? ודאי שלא ומשה רבנו יוכיח. הכל זה עניין של תפיסה.
שני תכונות גורמות לאדם לתת יחס הגון וחביב לכל: שפלות וענווה. השפלות היא כאשר אדם לא רואה את המעלות שבו והוא מרגיש עצמו כחסר ערך – מה שיוצר בתוכו הרגשה שכולם חשובים ממנו ובדרך ממילא גם יחסו אליהם הוא בצורה טובה ומכובדת. זו גם תכונה שלא קיימת אצל אדם המודע ליכולות שהעניק לו אלוקים המגדילות אותו באופן אוטומטי על האחר. התכונה השנייה היא הענווה, והיא, בשונה מחברתה, לא מבטאת את אי ההכרה של האדם בתכונותיו. האדם מודע היטב למעלותיו האישיות, הוא מכיר טוב מאוד את הכישרונות אותם העניק לו אלוקים ואף מנצל אותם כראוי, אך למרות זאת הוא עניו ויחסיו עם בני אדם פוריים ושוויוניים ללא קורטוב של גאווה. הוא אדם המשוכנע שכל מעלותיו אינם פרי עמלו אלא מתנת אלוקים והוא עצמו אינו שווה יותר מכל אדם אחר.
כך היה משה. הוא לא התכחש למה שיש לו ולמה שעשה. הוא לא שכח את טקס מתן התורה ואת שיחותיו הישירות עם אלוקים, הוא תמיד כמו הזכיר לעצמו שכל מעלותיו לא באו בזכותו אלא במתנת אלוקים שנתן לו כוחות מיוחדים שבזכותן עשה את הכל. אם היו אלו מוענקים לאדם אחר היה הלה עושה את אותו הדבר ואף מצליח יותר. כך הצליח משה – היהודי מספר אחד – להיות עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה.
ה'מחמאה' הבלתי רגילה הזו בתורה מהווה מסר עבור כולנו. צריך אמנם להכיר במעלות ובכישרונות האישיים ואף לממש אותם במלואם, אך בד בבד לזכור שהם בסך הכל מתנת הא-ל ואסור שישנו את יחסינו עם בני האדם שסביבנו.