בפרשת השבוע מופיעה מצוות 'תמורה' המדברת על אדם התורם חפץ למטרת צדקה ולאחר מכן החליט להחליף אותו בחפץ אחר. על מקרה כזה קובע אלוקים: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" – שני החפצים, הן זה שהקדיש בראשונה והן מחליפו, שניהם יהיו קודש – בין אם השני טוב ומשובח מן הראשון ובין להיפך.
על פניו, ציווי זה נראה חסר היגיון. לו היה אלוקים אוסר רק להחליף את הטוב ברע, ניחא, אך מדוע לא לתת לאדם את חופש הבחירה לשדרג וליעל את תרומתו? מדוע מתקדשים שני חפציו ולא חלה החלפתו?
אכן, זהו אחד הציוויים הנראים כחוקים חסרי טעם, כאלו ששכלו של האדם אינו יכול להבינן ויסודן הוא רצונו של הבורא בלבד ללא שירדו להבנתו של האדם.
אך למרות זאת, יש בה גם הרבה מן ההיגיון. יש בה הבנה פסיכולוגית עמוקה בנפשו של האדם ובמהלכיה. אלוקים, יוצר נפש האדם, מכיר אותה היטב, ומשום כך אסר עליו להמיר את תרומתו ואפילו את הרע בחברו הטוב ממנו.
חיים של אדם מוכרחים להתנהל בתוך מסגרות מחייבות. לכל אחד ובכל תחום צריכים להיות סדרים, הלכות וחוקים במותר ובאסור. אלו סוללים לו את הדרך הנכונה ומעמידים אותו על קרקע יציבה, בלעדיהם היה נבוך ומבולבל, תוהה ומחפש מסלול ברור ודרך יצוקה.
זוהי גם הסיבה לחשיבות השמירה על המסגרות. פרצה קטנה, ואפילו החיובית ביותר, עלולה למוטט את המסגרות כולן ולהשאיר את האדם מבולבל ונטול גבולות.
לו היה אלוקים מתיר לו לאדם להחליף ולשחק עם תרומותיו, היו אמנם משודרגות חלקן של התרומות, אך רבות מהן היו יורדות ברמתן. כאשר האדם פותח את הבטחתו לשיקוליו, הוא יכול גם להמירה בגרוע ממה שנתן ואף לטעון שהיא טובה הימנה.
זוהי אפוא המלצתה לאדם של ספר הפסיכולוגיה האמין ביותר – לא לשבור את המסגרות. לא להשאיר את עיצוב הדרך בה ילך בחייו בידיו שלו אלא לפסוע בדרכים שקבעו גדולים ממנו. רק כך ירגיש בטוח ויציב. לו ייקח את המושכות לידיו, יהיה נבוך פעמים רבות ולא תמיד ידע כיצד לנהוג. כי האדם, שמושפע מדברים רבים, מרגשות, מאנשים זרים וכדומה, לא יכול לבנות לבדו דרך יציבה ואיתנה לעצמו. היא תשתנה בכל יום, וגם לא בטוח שתמיד תוביל אותו דרכו למקומות הנכונים.
כך הוא גם בכל תחומי החיים. לו רק יפרוץ את המקובל בתחום המוסרי והאנושי, אפילו לדברים הטובים ביותר, יכול, ביום מן הימים, אף לעשות מעשה שפל ובלתי מוסרי. כי כאשר נפרצת המסגרת, מי יערב שזה תמיד יהיה לטוב?
גם בתחום היהודי הוא כך. אפילו אדם המקפיד על הלכותיה של התורה, יכול להדר לעצמו רק בדברים שהם בתחום המותר לכך, בדברים שיש להם יסוד. לו יחמיר בצורה קיצונית מידי, יכול אף למצוא את עצמו מתנהג בדרך הפוכה ובאצטלה של קדושה.
אם רק נשכיל לשמור את המסגרות המוסריות והיהודיות שבחיים, נמצא תמיד את עצמנו הולכים על קרקע יציבה ומגיעים למחוזות הנכונים.
